מאמר זה דן בתפילת האדם, הסידור הרפורמי הישראלי החדש (תשפ"א) בכמה מצדדיו הייחודיים. ראשית, נוסח התפילה שבו הוא מסורתי יותר מאשר רוב הסידורים הרפורמיים שנוצרו במאה השנים האחרונות ובה בשעה הוא מציע גישה רדיקלית יותר לתפילה בכל הקשור במגדר ובגישות תאולוגיות מגוונות. שנית, הוא בא לעגן את התפילה הרפורמית כישראלית שורשית בממדיה הגלויים והסמויים כאחד. ובה בשעה הוא מבקש להציע דגם של יהדות ליברלית ושוויונית, ולשרת את הציבוריות הישראלית הרחבה כמשאב לעיון, לתפילה ולרגעים של קדושה במסגרות מגוונות. שלישית, הנחת העבודה של עורכות הסידור הייתה שסידור ישראלי צריך לשקף את החיים בישראל, את אורחותיהם ואת הנהוג בהם, ולא פחות מכך להגיש הצעות יצירתיות ואף רדיקליות לטקסים, לטקסטים ולחוויות רוחניות חדשות. שני עניינים אלה שרויים במתח מפרה אשר עמד בבסיס העבודה על הסידור. ולא אחת עמד בבסיס של הדיונים והשיחות בוועדת הסידור, במועצת הרבנות הרפורמית ובפגישות עם קהילות התנועה הרפורמית.
את תפילת האדם ערכו שתיים: הרבה והד"ר אלונה ליסיצה והרבה והפרופ' דליה מרקס (כותבת מאמר זה) אולם היו שותפים לו מעגלים רחבים: ועדה רבנית שליוותה את העבודה, מועצת הרבנות הרפורמית, קהילות התנועה הרפורמית ואף שותפים מחוצה לה ביהדות הליברלית העולמית ובהתחדשות היהודית בישראל.
במאמר אדון בייחודיות של התפילה והיצירתיות הרפורמית במדינת ישראל, שבה המונופול על המעמד האישי היהודי נתון בידי הרבנות הראשית האורתודוקסית, ואשר בציבוריות שלה מקובלת (גם אם נחלשת בהתמדה) חלוקה קטגורית ל'דתיים' ו'חילוניים', ובסיכוי ליצור שפה יהודית, ליטורגית וריטואלית עתיקה- חדשה.