מזמן לזמן מתפרסמת בעיתונות החרדית כתבה החוגגת את 'חזרתם של הקיבוצים בעבור הכותבים, העובדה שהקיבוצים – היסוד הנתפש כחילוני ביותר בציבוריות הישראלית – מגלים עניין בטקסי חיים ובאירועי מעגל השנה יהודיים, בלימוד טקסטים ואף בתפילה היא עדות לניצחונה של היהדות ההלכתית על מעוז החילוניות הישראלית. אולם דומה ששמחה זו אינה במקומה, שכן מאז ומתמיד היו הקיבוצים אחד היסודות המחויבים ביותר ליצירת חיים יהודיים בני קיימא בארץ ישראל ואחר כך במדי נת ישראל, תוך סירוב לקבל נוסחאות מן המוכן.
כדי לעמוד על התמודדות הקיבוצים עם שאלות של אמונה, מורשת ואורח חיים יהודי מעניין לבחון את העיצוב הטקסי של השבת בהם. שאלות הקשורות בעיצוב הדת האזרחית בישראל בכלל ובעיצוב השבת בפרט אינן מיוחדות לקיבוצים, מאז ראשית אלא שבשל הציונות ועד לעצם היום הזה עומדות שאלות אלה לדיון ציבורי ער. העובדה שהקיבוצים עמלו לעצב את חיי החברה והתרבות שלהם כיחידות אוטונומיות במסגרת כלכלית שיתופית, עלתה שאלת עיצוב קבלת השבת באופן מפורש וממוקד. העיסוק בשאלת קבלת השבת בקיבוצים הוא בבחינת מקרה מבחן של חברה מוגדרת היטב העוסקת בשאלת עיצובה הרוחני, הקהילתי והתרבותי בהקשר יהודי.