זה דורות רבים היהדות תופסת עצמה כדת לא מיסיונרית שאינה פועלת לגיור נוכרים ואינה מעודדת תהליך זה. לא זה המקום להיכנס לעובי הקורה של הפולמוס הער בשאלה עד כמה תואמת תפיסה עצמית זו את ההתרחשויות ההיסטוריות בתקופות שונות. מכל מקום, נקל לראות שהיא משפיעה עמוקות על השיח היהודי מאז ימי הביניים לפחות, הן בכל הנוגע לדיון ההלכתי והרעיוני המסורתי בשאלת הגיור ובסוגיות הכרוכות ביחס לגרים ובמעמדם, הן בכל הנוגע לאופן שבו נתפסו ת כיום בחוגים שונים תופעות ההצטרפות המגוונות ליהדות ולעם היהודי.
ככלל, אין מצפים מלא־יהודים לקיים אלא את מצוות בני נוח, ואף קובעים ש"גוי ששבת [בשבת ובמועדים] חייב מיתה" (בבלי, סנהדרין נח ע"ב); והמחליטים להצטרף אל היהדות נתפסים בבירור כמי שמסתפחים על נחלת האל ומשתחררים מהווייתם הקודמת. כך למשל קובע הרמב"ם ש"גוי שעסק בתורה [...] וכן גוי ששבת [...] ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו" חייבים מיתה (אף שבפועל אין מממשים זאת אלא מסתפקים בעונשים קלים יותר), שהרי אין להתיר להם "לחדֵש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן". הדרך הלגיטימית היחידה הפתוחה לפני הגוי להתקרב לתורה היא ש"יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות".