שאלת מקומה של ההלכה מדריכה את מנוחת היהדות הרפורמית מראשית דרכה במאה התשע־עשרה ועד היום. במצעו הראשון של איגוד הרבנים הרפורמים (Central Conference of American Rabbis [CCAR] ) התייצבה הרפורמה כתנועה לא־הלכתית המאמצת במלואו רק את מה שנתפס כרובד המוסרי של 'חוקי משה' ורואה עצמה זכאית — ואף חייבת — לדחות היבטים ריטואליים שלהערכת מנהיגיה אינם עולים בקנה אחד אלה כללו היבטים ריטואליים שונים כהנחת התפילין, עם השקפות ונוהגים מודרניים. מצוות הכשרות במלואן או בחלקן וכיוצא באלה, וכמובן גם היבטים חברתיים שנתפסו כנוגדים את התפיסות התרבותיות, המוסריות או האסתטיות של יהודי אותו דור. ההתגדרות מהם נתפסה כצעד רב חשיבות, כביטוי מובהק של מהלך ההתקדמות הרוחנית, המוסרית והדתית הגלום ברפורמה. מהלך זה דורש התבוננות ביקורתית במסורת, ברירה מתמדת מתוכה, התאמת מרכיביה לרוח הזמן ולעולם ערכיו. כל זאת, בכלים תיאולוגיים, פוליטיים וסוציולוגיים, החיצוניים לשיח המסורתי עצמו, ולא כל שכן לשיח ההלכתי. במידה והובאו הנמקות בלשונה של המסורת עצמה היה זה לרוב לצרכים אפולוגטיים חיצוניים ופנימיים.