הברכות הבאות בפרק 'הרואה', הפרק התשיעי והאחרון במסכת ברכות במשנה, ובעקבותיו בתלמודים ובפרק האחרון במסכת ברכות בתוספתא, שונות במהותן מן הברכות המרכיבות את תפילת העמידה ומן הברכות העוטפות את קריאת שמע – המרכיבים הליטורגיים העיקריים והקדומים בתפילת ישראל. ברכות אלו לא נועדו להיאמר בזמנים קבועים (ביום או במעגל השנה) או במסגרת תפילות הקבע והחובה של בית הכנסת, אלא כמענה לראייה, שמיעה, הרחה, טעימה או חוויה של מה שמזמן אותן. הן מכונות בהתאמה ברכות הראייה, השמיעה, הריח וכו'. כקבוצה הן יכונו להלן – ברכות לעת מצוא.
במאמר זה אני מבקשת לדון בסוגיית 'הנכנס לכרך' (בבלי, ברכות ס, ע"א–ע"ב), אשר הברכות הבאות בה – כשאר הברכות הבאות בפרק 'הרואה' – הן ברכות לעת מצוא. הסוגיה תיבחן הן בכלים פילולוגיים היסטוריים הן בכלים אנתרופולוגיים. אולי יש מי שיטען שאין השניים דרים במדור אחד, אבל הגישה העומדת בבסיס מאמר זה היא שיש לראות את הבחינה הלשונית וההיסטורית (התלויה באופן כמעט בלעדי בטקסט) ואת הבחינה בכלים ממדעי החברה (הנובעת מן הנזקקים לטקסטים והמתמקדת בצדדיו הביצועיים) כמשלימות אהדדי ובמידה רבה האמירה של האחד תלויה בשני.